בעיני, המילה "הורות" מקורה במילה "הוראה" הנובעת מהפועל "להראות".

תפקידם של ההורים, הוא להדריך את הילוד ולהראות לו את הדרך... מפה נשאלת השאלה "איזו דרך", ופה נוצרת הבעיה במהות תפקידם של ההורים בבית.

אין אדם הנולד מטבעו להיות הורה, החיים הם אלה שמעצבים כל אחד עד כדי נקודה שבה האדם הבשל אשר היה תחת "הורות" אחרת מתגבש לישות בוגרת ואחראית על מנת לעשות את אותה הדרך עם אדם אחר, רק שהפעם זה יהיה תחת חסותו ולא ההפך. תהליך ההתבגרות של אדם היא אינבידואלית עד מאוד, אך בשגרה היומיות הישראלית, תהליך ההתבגרות האישית נבנה בגילאי העשרה ומתגבש ברובו בזמן השירות הצבאי, בו האדם נתקל במצבים רבים, אשר לעיתים כופים עליו את תהליך ה"התבגרות", לאחר מכן ישנם חיזוקים נוספים כגון טיולים,תקופה של עבודות בחול ובארץ, לימודים, קשרים מחייבים ואט אט מבלי משים נרקמת הישות הבשלה לתפקיד ההורות...

כל אדם גדל עפ"י עקרונות, תנאים, תכתיבים, כללים ומנהגים שונים, לכן אין לצפות מדרך הורות אחת להיות דומה לדרך הורות אחרת, גם אם אלה שתי משפחות שונות של זוגות אחים. תפיסות העולם הנרחבות והדרך שכל אדם גדל לפיה יכולה להפוך סדרי עולם במשפחות רבות, לטוב ולרע. כל הורה מגיע ממקורות שונים ועם "דמויות לחיקוי" שונות ומגבש לעצמו גם ללא כל אבחנה או שליטה את הזהות שאיתו הוא נכנס לחיי ההורות שלו. כאשר שני ההורים מגיעים מקצוות מנוגדים מדי, אין ביניהם כל אפשרות גישור והם מקובעים מדי בדעותיהם, הנפגע העיקרי מכך הוא הצאצא והקשר הבינאישי של כל אחד מהנפשות בבית. הסבלנות והסובלנות הן רק אמצעי אחד מיני רבים העוזר להתעלות על המשברים הצפויים בכל הקשור להתפתחות העולל.

"לא כל האצבעות שוות" ולכל אחת תכונה שונה, כך גם הילדים. כל אדם נולד עם אופי כלשהו ואין דרך אשר נכונה עבור כולם באותה המידה. לרוב, בכל משפחה תמיד יהיו דרכי חינוך שונים עבור כל ילד וזו הדרך הנכונה ביותר. לכל הורה ישנו קשר שונה עם כל ילד מסיבות כאלה ואחרות וכך גם באים היחסים בין השניים לידי ביטויי, דבר שצריך לקחת בחשבון במשך חיי ההורות והילדות בין הגורמים השותפים לכך, אחרת איזשהו רכיב בתהליך יכול להיות חסר.

הורות מגיל צעיר= מתכון לכישלון, במיוחד בתרבות המערבית והתובענית שאנו חיים בה. כאשר ילד שעוד אין הוא סיים את תהליך הבשלות להכנה המרבית להיות הורה ואין הוא יודע להתמודד עם מצבים בסיסיים בחיי היומיום שלו, הסיכוי שיצליח לגדל ולהראות לשולייתו דרך נכונה הוא קלוש, אם כי תמיד ישנם מקרים יוצאי דופן.

גם הורים הם בני אדם ואין הם תמיד יעשו הכל בשביל האינטרס האישי של בנם, עפ"י מה שרבים חושבים. לא פעם פגשתי באופי הורות מעט שונה, שהדגש בו היה דווקא סיפוקו האישי של ההורה גם עם על חשבון צרכיו של בנו. בעבודה בחול נחשפתי לתופעות הורות שונות ממה שפגשתי בסביבתי הקרובה והזדעזעתי.

ההורות הטובה ביותר נמדדת בכך שגם האדם שמראה את הדרך (ההורה) וגם בן חסותו נהנים מהתהליך המשותף ורב השנים. לעיתים ההורה מצפה מבנו להיות משהו שלא מתאים לו, מסיבות רבות. הדרך הנכונה להורות טובה היא למצוא את דרך החינוך האולטימטיבית עם קצב מתאים לבן החסות, כאשר בד בבד אותה הדרך תהיה "קשובה" לצרכיו האישיים של הילד.

העולם המודרני בו אנחנו חיים כיום, הוא ללא ספק עולם נוח וטוב יותר לכולם. אפשר להגדיר זאת במילה אחת מסכמת: "איכות חיים". לנו יש הכל, לילדים שלנו – ניתנת האפשרות לתת ולספק הכל. מן הצד השני מדובר גם בעולם לחיות בו - שהוא מאד תובעני... עולם שבו המרדף אחרי הקריירה האולטימטיבית, והמרוץ אחרי הכסף – הם כמעט בלתי פוסקים (כי כמו שאמרנו: אנחנו רוצים שיהיה לנו הכל, אנחנו רוצים שלילדים שלנו יתאפשר ליהנות מכל העולמות, ובשביל להשיג את כל הדברים הללו – נדרש כסף, והרבה!)

ברוב המשפחות הממוצעות המגדירות את עצמם משפחות של מעמד הביניים אפשר לראות דפוס התנהגות והתנהלות חיים שדי חוזרים על עצמם: ההורים עובדים במשרה הקבועה שלהם, וממשיכים לעשות זאת לצד גידול של הילד או הילדים. זה בולט, בעיקר במשפחות שבהם אחד (או שניים) מההורים עובדים בענף ההיי-טק, לומדים תואר ראשון במנהל עסקים או בקרב משפחות שההורים שלהם עוסקים באחד מן המקצועות החופשיים (פסיכולוגים, עורכי-דין, נותני השירותים למיניהם כמו: טכנאי שירות, טכנאי מזגנים, שיפוצניקים וכדו'). על עבודה, בעולם שהוא ריאלי – אי אפשר לוותר! עבודה זה פרנסה, פרנסה – זה כסף, וכסף – אנחנו זקוקים לו בשביל לגדל את הילדים. מן הצד השני – עבודה יכולה להפוך להיות דבר שהוא מאד תובעני (בייחוד בקרב הורים העובדים במשרות גבוהות ונחשקות) – עבודה לוקחת זמן, לוקחת אנרגיות... אצל כל הורה צריכה להידלק נורה אדומה כשעבודה הופכת פתאום למרכז החיים ובאה על חשבון גידול נכון וזמן איכות של הורה עם הילדים.

אולי, אחד האתגרים הקשים ביותר להורים הוא לשלב בין הורות לבין קריירה. אי אפשר לנהל בשלט רחוק הורות, בטח ובטח – שאי אפשר לנהל קריירה כשלא נמצאים פיזית במקום העבודה. הורות מחייבת סבלנות, רגישות וזמינות לילדים. כשהעבודה תופסת חלק נכבד מן השעות של היום (וגם מן החיים), ההורות נדחקת באופן טבעי הצידה וזה גורר אחריו רגשות אשם, לחץ והרבה מאד ייסורי מצפון שמרגישים ההורים בתוך תוככם.

איך אפשר לשלב הורות ביחד עם קריירה בצורה נכונה – שגם לא תפגע בפרנסה וגם לא תפגע בגידול הילדים? אספנו כמה טיפים מבעלי מקצוע שמבינים בנושא (כמו פסיכולוגים ועובדים סוציאליים) – כל התשובות לשאלות במאמר זה.
• דבר ראשון וחשוב הוא חלוקה נכונה של הנטל המשפחתי. בהרבה מאד בתים, אנחנו עדים למצבים בהם רוב הנטל ועניין החינוך נופלים בעיקר על האמא. לדוגמא, כשקורה משהו בבית הספר, או כאשר יש איזה עניין חינוכי – קוראים מיד לאמא, כשצריך לאסוף את הילדים מן הגן או מבית-הספר, מצפים שהאמא תעשה זאת, כשצריך להכין ארוחת צהריים לילדים – מיד מסתכלים על האמא... דוגמאות יש בשפע, אבל העניין הוא שההתנהלות הזאת היא לא טובה וגם לא נכונה – לא להורים ולא לילדים. משפחה מנוהלת ע"י שני הורים. ההורים הם צוות, והילד צריך להרגיש את הנוכחות של שניהם פחות או יותר במידה שווה. אבא שיפנה קצת יותר משעות העבודה שלו במשרד לטובת הבית והילדים – גם ישרה על הילד תחושת נוכחות וביטחון, וגם באספקט של בת הזוג – ייתן לה את ההרגשה שהוא "שם", שהיא לא מנהלת בעצמה את הבית ולבד – שני הדברים האלו לכשעצמם מאד יחזקו את בת הזוג, ויתנו לה כוח להמשיך.
• חשוב להגדיר מראש – זמן איכות שיהיה כולו ולבדו רק להורים ולילדים. זמן איכות יכול לבוא לידי ביטוי בהרבה מאד מובנים: ארוחת בוקר משותפת, ארוחת ערב, צפייה משותפת בטלוויזיה, הקראת סיפור לילד לפני השינה, עזרה בהכנת שיעורים וכן הלאה. מחקרים מוכיחים, כי זמן איכות שניתן לילדים באופן קבוע ורציף – גם אם הוא לא רב מבחינה כמותית (כלומר לא "יושבים" עם הילדים שעות על גבי שעות) – נותן לילדים תחושה של עוגן ושל ביטחון.
• חשוב לדאוג שיהיו כמה שיותר "רוטינות" בבית – כלומר לפעולות שהן שגרתיות. רוטינת בוקר, רוטינת הכנת שיעורים, רוטינת רחצה ומקלחת וכן הלאה. רוטינות נותנות לילד, מה שמכונה בשפה המקצועית – "עוגנים". הן נותנות לילד תחושה שהבית יציב ומתפקד – אפילו שאין נוכחות מלאה של ההורים לאורך כל שעות היממה. בצורה כזאת, הילד גדל אל תוך הרגשה של בית יציב ונורמאלי ככל האפשר.
• חשוב שההורים יהיו עם היד על הדופק, בכל מה שקשור לחינוך הילדים. כשהם קטנים יותר – חשוב שההורה יפנה זמן איכות להכנת שיעורים עם הילד ואפילו ילמד ויסביר לו נושאים שאינם קשורים לחומר הנלמד בבית הספר (לדוגמא: לימוד קריאה וכתיבה של ילדים בגיל צעיר – מאד מחזק קשר הורים-ילדים). בשלב יותר בוגר – חשוב שההורה יהיה בקשר עם המורה המחנך, ויהיה מעודכן ככל הניתן בחומר הנלמד בכיתה. לצורך העניין, וגם נתון סטטיסטי שהוא די מצער – באסיפות הורים שנתיות נמצא כי יש נוכחות של בסה"כ 30 אחוזים מן ההורים. נתון שבעצם מעיד, שלכמעט שלושת רבעי מן ההורים לא ממש מראים מעורבות במה שנעשה וקורה לילדם בין כותלי בית הספר.
• בשום פנים ואופן - לא לקחת את העבודה הביתה! זמן העבודה – שייך למשרד (או במקום העבודה – יהיה אשר יהיה), והזמן לילדים – שייך לבית. הזמן שבו הורים נמצאים בבית, מתקשר בעצם לזמן איכות שלהם עם הילדים. ברגע שהורים לוקחים את העבודה מהמשרד איתם הביתה, עובדים על ניירת בבית, ממלאים מסמכים, אפילו עונים לשיחות טלפון שקשורות לענייני עבודה – זמן האיכות שלהם עם הילדים נפגע. מלוא תשומת הלב אינה מופנית לילדים – וזה מותיר את רשמיו ביחסי ההורים-ילדים.
• ודבר אחרון – לא לוותר על הזוגיות. גם אם אין נוכחות של 24 שעות ביממה בבית עם הילדים, חשוב שההורים ישמרו ביניהם על זוגיות אוהבת ותקינה. כשהילדים צופים מן הצד בזוגיות יציבה, זה מעצים אצלם את תחושת הביטחון. מעבר לכך – זה נותן גם לבעל ולאישה את התחושה שיש לכל אחד מהם "עזר כנגדו", זה נותן את הכוח להמשיך הלאה, ולהתגבר יחדיו על כל הקשיים.